לקריאת המאמר המלא מתוך האתר של ד"ר אורית קמיר 

 

המודל מתחלק לארבעה שלבים: השלב הראשון מגדיר את האיסור הפלילי של מעשה מגונה, השלב השני  מזהה מוסכמות חברתיות רווחות בתרבות הישראלית, השלב השלישי מצליב בין המוסכמות והנורמה והשלב הרביעי עניינו בהצעת נורמה חלופית אשר מכירה במוסכמות החברתיות ומתמודדת עמן וזאת בעקבות הממצאים שעלו בשלבים הקודמים.

 

1.    "הבנת הנורמה": האיסור הפלילי על מעשה מגונה.  בפסיקה הישראלית נקבע שהיעדר הסכמת הקרבן יכול להפוך התנהגות למגונה על פי חוק גם אם אינה בעלת מטרה מינית. הנוסח החדש של החוק  מגדיר כל מעשה מיני שלא נתקבלה עליו הסכמה תקפה (ושאינו כולל חדירה לגוף הקורבן) כ"מעשה מגונה" ומבחין בין כמה סוגים שונים של מעשים מגונים ע"פ מידת חומרתם, בדומה לעבירת האינוס. בנוסף, הורחבה הגדרת "המעשה המגונה" לכל מעשה שנעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים וללא הסכמת הזולת. תיקונים מאוחרים יותר הוסיפו הוראות מפורטות בנוגע להתנהגות מינית בין מטפל נפשי למטופלו. קיים קו יציב והחלטי בפסיקה המצביע שנשיקה כפויה שניתנה לקורבן ללא הסכמתה יכולה להוות מעשה מגונה ולהוביל להרשעה. למעשה ההחלטה בעניינו של רמון לא הייתה תקדימית והעונש שניתן לו נחשב יחסית כקל.

 2.    "זיהוי המוסכמה": ניתוח ביקורתי חושף את הרלוונטיות של המוסכמות החברתיות לפרשנותו ולהתקבלותו של האיסור במשפט ובחברה. בעיסוק הציבורי בפרשת רמון באו מוסכמות אלה לידי ביטוי בעצמה גדולה. בין המוסכמות קיימות המוסכמה הפטריארכאלית בדבר זכאותם של גברים מבוגרים וחזקים לנשים צעירות, המוסכמה הליברלית המחייבת חופש ביטוי מיני בלתי מוגבל, המוסכמה המקשרת את הדרת כבודו של הגבר העברי עם פעילות מינית מוחצנת, המוסכמה בדבר עצמתה וגבריותה של האישה הישראלית, והמוסכמה החדשה בדבר זכות האישה לגופה וזכותה להגנת החוק מפני התנהגות מינית לא רצויה.

3. "חיבור הנורמה והמוסכמה": הצלבת האיסור על מעשה מגונה עם המוסכמות החברתיות הרווחות, מעלות שתי תובנות מרכזיות: האחת, "מעשה מגונה" מקושר בתודעת הציבור עם שיח מוסרני מסורתי המתנגש במוסכמה הליברלית. העמדת רמון לדין נתפסת כאקט מוסרני המצנזר משא ומתן מיני. השנייה, האיסור הפלילי מפורש לאור ערכי כבוד האדם ומגן על נשים ללא קשר להתנהגותן. האיסור מתנגש עם מוסכמות חברתיות ואינו מציע התמודדות ערכית ברורה או אלטרנטיבה ערכית למוסכמות האמורות. השיח הציבורי בנושא רמון לא התמקד בערכי כבוד האדם ולא התמודד עם המוסכמות הרווחות. העמדתו לדין של רמון בגין "מעשה מגונה" נתפסה ע"י ישראלים רבים כהתערבות פטרנליסטית ומוסרנית בחופש המו"מ המיני.

בנוסף, לשונו הלקונית של החוק, פסק הדין בעניין רמון והשיח הציבורי שהתנהל סביבו לא הבהירו די הצורך את כבוד אדם במידה הנחוצה להתגבר על כל המוסכמות החברתיות.

 

4. "הצעת תחליף": האיסור על מעשה מגונה מתנגש במקבץ מוסכמות חברתיות תרבותיות ולכן מן הראוי ללכת כמו שיטת המשפט האנגלית ולנסח באופן מדויק את האיסור על כפייה מינית. הצ"ח למניעת כפייה מינית שעלתה על שולחן הכנסת בשנים 2005-2006, נוסחה מתוך מודעות למוסכמות הרווחות בחברה הישראלית ובמטרה להתמודד עמן ובמקרים מסוימים לקרוא תיגר עליהן ולשנותן. הניסוח הראשוני של ההצעה והנחתה על שולחן הכנסת הם צעדים התחלתיים. המשך פיתוחה וחקיקתה הם המסקנה הנגזרת מן הדיון שהוצג כאן בפרשת רמון והשלכותיה.