פשיעה מתאפשרת כתוצאה מנסיבות עליהן יש למדינה שליטה עקיפה (חינוך, רווחה) ואחריות ישירה (אכיפה, חקירה, ענישה). קיומה של פשיעה אם כן נגזרת ממחדלי הרשויות. חובת המדינה להלחם בפשיעה וכישלונה למלא אחר חובה זו מצדיק מתן סיוע ופיצוי מצידה.

הכרזת האו"מ מ-1985 קובעת כי הנפגע בפשיעה אלימה זכאי לסיוע, פיצוי וטיפול על חשבון הפוגע. אם הפוגע לא נמצא או שאין באפשרותו לממן זאת, על המדינה לממן זאת במקומו.

לנפגע עבירה אלימה ארבעה סוגי צרכים: 1. הגנה מפני תקיפות חוזרות או בשל התלונה שהגיש; 2. טיפול גופני, נפשי ושיקומי; 3. סיוע תמיכה ופיצוי - לכיסוי ההוצאות הישירות והעקיפות מהפגיעה, להבטחת השתכרותו עד שיחזור לכושרו. יש מדינות המעניקות פיצוי על סבל וכאב שעבר הנפגע, זאת משום שהמדינה נכשלה להגן עליו וגם כתמורה לשיתוף הפעולה שלו עם רשויות החוק.  4. השתתפות בהליך הפלילי - חלק מהנפגעים מעדיפים לא לדעת דבר על ההליך לאחר הגשת התלונה אולם נפגעים רבים מבקשים להיות שותפים פעילים בהליך ולחוש כי נעשה צדק. כשהפוגע מוכר לנפגע העבירה נדרש סיוע וליווי מיוחד.

חוק זכויות נפגעי עבירה מתייחס לארבעה סוגי צורך של הנפגע: הגנה, מידע, הבעת עמדה והצהרת הנפגע.