נקודת המוצא היא שלשופט מוענק שיקול דעת רחב לקבוע את עונשו של הנאשם, וביהמ"ש בשיקולי הענישה כמעט ואינו מתייחס לאינטרס של הקורבן כשיקול נפרד מהאינטרס הציבורי הכללי. המאמר מדגיש כי לקורבן כמו לנאשם עומדות זכויות יסוד; כבוד האדם אינו רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודו של המתלונן, הקורבן והעד. יש למנוע מצב של קורבנות משנית, פגיעה הנובעת מיחס לא נאות של המערכת כלפי הנפגע, לרבות אי מסירת מידע ואי היוועצות בו.

חוק נפגעי עבירה אינו הופך את הנפגע לבעל דין בהליך אך מכיר במעמדו כמי שזכאי למידע ולעיתים להבעת דעה בפני גורמי התביעה. החוק אינו מספק מנגנון לקורבן לתבוע סעד בגין הפרת זכויותיו ע"פ החוק וכן אין השלכה משפטית על אי קיום החוק. 

בנוגע להבאת דבר הקורבן בפני ביהמ"ש, ס' 187 לחסד"פ מאפשר לביהמ"ש לבקש תסקיר על מצבו של הקורבן טרם גזירת הדין. אפשרות המוגבלת רק לקורבנות עבירות מין. מניתוח פסקי דין מסיקה המחברת כי ביהמ"ש נוטה לבקש תסקירים כאלה כאשר מדובר בנפגעים קטינים. התסקיר אינו נתפס מבחינת ביהמ"ש כמחויב המציאות גם בעבירות המין הקשות.

ס' 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה מאפשר לנפגע למסור הצהרה בכתב לגבי פגיעתו. אך ביהמ"ש לא יכול לבקש זאת מהנפגע, כלומר זה אמור לבוא מיוזמתו של הנפגע ולשם כך עליו להיות מודע לזכות זו. יש הטוענים כי להצהרה ערך תרפויטי עבור הנפגע והיא מביאה לפסיקות צודקות יותר כיוון שהשופט מגיע להחלטתו על סמך מידע נרחב לגבי הנזק שנגרם. מנגד יש הטוענים כי זה עשוי להפעיל לחץ על ביהמ"ש להחמיר במקרים מתוקשרים  או שיש בכך לפגוע בנאשם משום שמדובר בדברים שלא היו ידועים לעברין בשעת המעשה.

המאמר סוקר שורה ארוכה של פסקי דין בהם ניתנות התייחסויות שונות לתסקירי והצהרות נפגעי העבירה. ביהמ"ש שומע את הצהרות נפגעי העבירה אך לא ברור מה יהיה משקלה של עמדתם, אם בכלל יש ליתן לה משקל בשיקולי הענישה. הסקירה מסתיימת בע"פ 3566/02 רוסלן נ' מ"י שם נקבע כי על פנית נפגע העבירה לעבור דרך ידי התביעה. זה יוצר מצב בו החוק לזכויות נפגעי עבירה דווקא פוגע בהם שכן ס' 18 אינו מאפשר פניה ישירה ובכך סוגר דלתות שהיו פתוחות לקורבנות בעבר.

פיצויים לקורבנות עבירה: הפיצוי מצביע על מעמדו של הנפגע בשלב גזר הדין, הפיצוי הוא רכיב הענישה המבטא את הפגיעה בנפגע הספציפי ולא את הפגיעה הערטילאית בחברה. חיוב הנאשם לפיצוי הקורבן במסגרת ההליך הפלילי אינו משחרר אותו מאחריותו האזרחית לנזק לפי כל דין אחר, וכמובן שההליך הפלילי יכול לשמש בסיס גם לתביעת פיצויים אזרחית. הכותבת סוקרת פסקי דין הקוראים למימוש האפשרות לפיצוי הקיימת בס' 77 לחוק העונשין משום שתביעות אזרחיות בגין מעשי עבירה הן נדירות. בנוסף יש להרחיב את השימוש בפיצוי הכספי מקום בו ישנה מניעה לקבלו בהליך אזרחי בגין התיישנות למשל. סקירת הפסיקה מצביעה על כך שבתי המשפט נוטים לפסוק פיצויים בהליך הפלילי בעיקר כשמדובר בעבירות מין. המחברת מסיקה כי על אף יתרונות הפיצוי בהליך הפלילי לא נעשה בו שימוש רב והפיצויים שכן נפסקים במסגרתו הם נמוכים למדי.

הכותבת מציינת כי בשלב הפיצויים ביהמ"ש נוטה לבקר את התנהגותו של הקורבן, בעוד שבשלב קביעת האחריות הפלילית אין משמעות רבה לכך. זה פוגע בעקרון לפיו בענישה הפלילית ובמיוחד בעבירות מין כלפי ילדים יש מסר חד משמעי לקורבן כי אין הוא אשם במעשים האסורים שנעשו לו.

עמדת הקורבן לענין הסדרי טיעון: הקשר בין הסדרי טיעון לבין ענישה מחייב לסקור את מעמדו של נפגע העבירה גם בתחום זה. האינטרס הציבורי עשוי להיות שונה מאוד מאינטרס הקורבן. לכן כשם שחשוב לשמוע אותו בשלבי המשפט כך חשוב לשמוע אותו גם בהסדרי הטיעון. נפגע עבירת מין זכאי ע"פ חוק נפגעי עבירה לתת את דעתו לפני התובע במקרה שהתביעה מחליטה להגיע להסדר טיעון.

בסקירה שמציגה הכותבת היא מסיקה כי למרות ההכרה במעמדם של נפגעי העבירה והזכות הנתונה לחלקם לתת את דעתם לפני הסדר טיעון, לא ברור מה משקלה האמיתי של זכות זו ואם יש סעד כלשהו בגין הפרתה.