בערעור בפרשת שמרת קבע ביהמ"ש העליון כי גם אישה שלא מביעה אי הסכמה ומקיימת יחסי מין ללא כפייה פיזית עשויה להיחשב לבלתי מסכימה לקיום יחסי המין. ידוע כי כאשר האישה אומרת "לא" באופן ברור או מתנגדת לקיום יחסי המין, בעילתה כנגד חוסר ההסכמה יהיה אינוס. אולם מה קורה כאשר אישה אומרת "כן" ולאחר מכן מתגלה כי הסכמה זו אינה הסכמה היא או כי ההסכמה הושגה באמצעים פסולים?

בניגוד לעבירות אחרות בחוק הפלילי, בעבירת האינוס לא הפעולה היא שמקנה את האופי הפלילי אלא הנסיבות האופפות אותה. סוגיית ההסכמה אינה פשוטה כלל ועיקר והיא מעלה לדיון שאלות יסודיות ביחסים שבין אדם לחברו (או אדם לחברתו) ולמוסכמות הבסיסיות של החברה.

אלמנטים מיוחדים לעבירת האונס הם: ראשית: יסוד ההסכמה מהווה נסיבה חיצונית למבצע העבירה, אולם היא נובעת מיחסו של הקרבן למעשה, דבר שאינו קיים בעבירות אחרות. שנית, קל לנתח מקרים בולטים של שימוש באלימות בכוח. הקושי מופיע כאשר אנו עוסקים בצורות "עדינות" יותר של כפיה, כאשר מתבקש ביהמ"ש להרשיע באינוס ע"פ החוק (אשר שונה מאז שנכתב המאמר אולם הבעייתיות עודנה קיימת, נ.צ.). שלישית, יסוד אי ההסכמה מפריד בין עבירה חמורה לבין זיכוי גמור. זהו דבר ייחודי לעבירת האינוס. בעבירת הרצח למשל, תהיה הפרדה בין רצח להריגה כאשר תתקבל טענת קינטור, אולם לא יהיה זיכוי מוחלט. גם היחס הבעייתי ליצר המיני הנשי, הנבדל מהיחס ליצר המיני הגברי תורם לבעייתיות בעבירת האונס.

מניסוח עבירת האינוס עולה כי ההסכמה צריכה להיות לאקט הבעילה ואין לגזור הסכמה לבעילה מהסכמה לפעולות שסבבו או קדמו לה. כך, הסכמה ליחסי מין עם הנאשם באירוע אחר או הסכמה לקיום יחסי מין עם מישהו אחר לא מעידות על הסכמה לקיום יחסי מין במקרה הספציפי. למרות שזו ההלכה הרושם הוא שבבתיהמ"ש של הערכאה הראשונה, השומעים את העדויות, נוטים לייחס משמעות לנסיבות הסובבות את הבעילה ואינן קשורות אליה בקשר ישיר (כמו למשל מועד הגשת התלונה, מעמד סוציו-אקונומי של הנאשם ושל המתלוננת ועוד).

בתיהמ"ש נעזרים בנסיבות אלה כדי להכריע בין שתי העדויות הסותרות, שכן במשפטי אונס נמצא ביהמ"ש במצוקה ראייתית קשה. השופטים יאמרו כי הם משתמשים בנתונים אלה לא כדי להכריע בשאלת ההסכמה לבעילה אלא כדי להכריע בנוגע למהימנות העדויות. זהו נימוק משפטי-פורמלי ומאחוריו מסתתרת העובדה כי אין קריטריונים ברורים לקביעת מהי הסכמה.