על ביהמ"ש מוטלת חובה לשקול מה תהיה המשמעות של שחרורו ממעצר של הנאשם; כלומר אין בוחנים רק את מעשה העבירה שכבר בוצע, אלא גם את הצפוי מן הנאשם בתקופת הביניים בין הגשת כתב האישום למועד סיום המשפט. זהו שיקול רלוואנטי ולגיטימי, כי על ביהמ"ש הופקד להתייחס למרכיבים נוספים של החברה ביניהם הקורבן, העדים ואובייקטים בכוח לעבירות חוזרות או נוספות. פסה"ד קובע כי "מכת מדינה", כשהיא לעצמה, איננה מעמידה עילת מעצר, אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים לעניין העמדתה של עילת מעצר.

בנוסף, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו נושא עמו בשורה חוקתית חקוקה לכל פרט בחברה. קורבן העבירה בפועל ובכוח וכל אזרח תמים זכאים להגנה על כבודם ועל חירותם מפני פחד, אימה ופגיעה, לא פחות מן הנאשם.

פסה"ד דן בין היתר בסעיף 21א לחסד"פ [נוסח משולב], 1982. שבוטל והוחלף כעת בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנו-1996.