הנאשם הורשע בעבירות של אינוס - עבירה על סעיף 345 לחוק העונשין התשל"ו - 1977(להלן: "חוק העונשין"), עבירה של בעילת קטינה לפי סעיף 347 (ב) לחוק העונשין, ומעשה מגונה בכפיה - עבירה על סעיף 354 (א) לחוק העונשין (בנוסחם המקורי בשנת 1977).

המעשים בוצעו במתלוננת החל מגיל 3-4 אולם על חלקם של המעשים חלה התיישנות ולכן בכתב האישום הואשם רק במעשים שהתרחשו בין השנים 87-1986.

המתלוננת הגישה את תלונתה בעקבות חלום שחלמה בגיל 23 בעת שגרה בניו יורק, 12 שנים מיום סיום ביצוע העבירות. התלונה הוגשה כשנתיים לאחר שנזכרה במעשים ולאחר חזרתה לארץ.

ביהמ"ש קבע כי מטבע הדברים אין המתלוננת יכולה לזכור את כל הפרטים עקב הזמן שעבר, וכן טשטוש הפרטים הינו מנגנון הגנה לא מודע של נפגעי גילוי עריות. קיים קושי אינהרנטי בעבירות גילוי עריות לזכור פרטים לגבי האירועים הדומים זה לזה, נמשכים לאורך זמן והשגרה בהם מכבידה על היכולת לזכור פרטים. במקרה דנן הונחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה וזאת על אף שהנאשם הכחיש מעורבות כלשהיא בעבירות כלפי בתו לאורך ההליך כולו.

לאחר מתן גזר הדין נערכו תסקיר נפגעת והערכת מסוכנות. המתלוננת אובחנה כסובלת
מPTSD כתוצאה מהתעללות מינית בילדות. עקב כך היא אינה עובדת, מצבה הנפשי קשה ונסיונות שיקום בתחום התעסוקתי לא נשאו פרי. המתלוננת איבדה אמון בעצמה ובזולת וכתוצאה מכך התפתחו אצלה התנהגויות של הרס עצמי. ההתמודדות עם ההליך המשפטי אשר במהלכו הכחיש הנאשם את מעורבותו והיא אף נודתה ע"י חלק ממשפחתה הגבירה את עוצמת הפגיעה. קשה להשוות בין מצבן של נפגעות תקיפה מינית, אולם מצבה של המתלוננת, כפי שהוא עולה מהתסקיר, הינו קשה וקיצוני במיוחד מכל בחינה ועל כך עמד ביהמ"ש כאשר התייצבה המתלוננת בפניו בישיבה בה ביקשה לבטל את צו איסור הפרסום אשר הוצא בפרשה.

לא נמצא כי נעשה בהערכת המסוכנות שימוש בכלים אובייקטיביים ומקצועיים היכולים להוסיף מידע מעבר לעובדות בהן נעשה שימוש בהכרעת הדין. אותרו גורמים דינאמיים המגבירים את מסוכנותו של הנאשם. הוא אינו מסוגל להיות לבד, הדחף המיני שלו הינו ברמה גבוהה והוא זקוק לנוכחות אינטנסיבית של בנות המין השני סביבו, ובכך הוא יוצר לעצמו את התנאים לפגוע בהן. העובדה שהיום חי הנאשם לבד יוצרת סיכון כי ינסה למצוא לעצמו קשר קבוע עם קרבן פוטנציאלית. אין מקום להתייחס לתלונתה של אשתו השניה של הנאשם כי אנס אותה. הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין, די בהם כדי להחמיר בעונשו של הנאשם אפילו אם אין הוא מסכן באופן פוטנציאלי קרבנות אחרים ואפילו אם אין הוא מסכן את בתו.

ב"כ הנאשם ביקשה להוציא צו איסור פרסום על הערכת המסוכנות בטענה שההערכה הינה צפי לעתיד ואין מקום לפרסמה כל עוד ההליך לא הסתיים. נימוק זה אינו מתיישב עם מטרת החוק להגנת הציבור הקובע כי מטרת החוק הינה "להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים הראשונים של ההליך המשפטי ותוכנית פיקוח ומעקב". אם היה ביהמ"ש נענה לבקשת הנאשם הרי שהיה מסכל את כוונת המחוקק לפרסם את זהותם ומידת מסוכנותם של עברייני מין עוד בטרם התברר הערעור. עם זאת, אין צורך לפרסם את תוכן הערכת המסוכנות מעבר לעובדות עליהן הסתמך ביהמ"ש בגזר הדין, בשל ההגנה על פרטיותו של הנאשם, במיוחד לגבי פרטים אינטימיים ופרטים שאינם בגדר ראיות בשלב מתן גזר הדין.

ביהמ"ש כבר קבע פעמים רבות בעבר כי עבירת גילוי עריות הינה מהעבירות הקשות והשפלות ביותר ועל כן מחייבת ענישה מחמירה. ענישה מחמירה לא תפצה את המתלוננת על הרס חייה אולם תעביר מסר לה ולנפגעות אחרות כי היא אינה אשמה במעשים וכי אביה ייתן את הדין על מעשיו חרף גילו המבוגר וחרף העובדה שאזרה אומץ להתלונן רק כעבור שנים רבות.

השיקולים לקולא בתיק זה מחווירים לעומת חומרת המעשים. שיקולי ענישה מבכרים את האינטרס הציבורי המחייב הטלת עונש כבד על פני נסיבותיו האישיות של ההורה המתעלל. העובדה כי התלונה הוגשה לאחר זמן רב אינה יכולה לשמש שיקול לקולא שכן אם הייתה מוגשת קודם הרי שכתב האישום היה חמור יותר. גם גילו המבוגר של הנאשם אינו יכול לשמש שיקול לקולא שכן ישנם אסירים מבוגרים בבתי הכלא שהינם אבות וסבים שהורשעו בגילוי עריות.

בהתחשב בסבלה של המתלוננת ובנזקים הקשים שנגרמו לה ממעשי המתלונן יש מקום להטיל את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, 228,000 ₪. סכום זה יעזור למתלוננת לקבל את הטיפול הנפשי לו היא זקוקה ולהיטיב את מצבה הכלכלי הקשה.

 

באשר לצו איסור הפרסום: הדיון עצמו נערך בדלתיים סגורות ועתה מבקשת המתלוננת לוותר על ההגנה לה זכתה מכוח צו איסור הפרסום ולפרסם את הפרשה, כולל פרטים מזהים הקשורים בה ובנאשם. ביהמ"ש ביקש את תגובתם של בני משפחה אחרים העלולים להיפגע מהפרסום. אימה ואחותה של המתלוננת הביעו הסכמתן בכתב לפרסום הפרשה. אחות אחרת התנגדה משום שלטענתה הדבר יפגע בסיכוייה להינשא, וכן נראה כי התנגדותה נובעת מכך שהיא מאמינה בחפותו של הנאשם אולם ברור שאין מקום לעילה כזו שעה שהנאשם כבר הורשע.

 

פומביות הדיון הינה אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי והינה מעוגנת כנורמה חוקתית בחוק יסוד: השפיטה. יישום החריגים לעקרון פומביות הדיון ייעשה בצמצום ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בנוגע למתלוננת, התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים ממשיכה להתקיים גם לאחר ההרשעה (הגנה על פרטיותה, צנעת חייה וכד'). אין הדבר כך באשר לנאשם. השיקולים להגנה על פרטיות הנאשם קשורים קשר הדוק לחזקת החפות. משהורשע הנאשם גובר האינטרס הציבורי לפרסום פרטי הפרשה ופרסום פרטיו של הנאשם. אין לפרסם את פרטיו של הנאשם רק אם יש בכך סיכון לזיהוי המתלוננת וככל שהמתלוננת רוצה להמשיך ולאסור את הפרסום. כאשר המתלוננת מוותרת על ההגנה שניתנה לה אין לנאשם על מה לסמוך את עמדתו בדבר המשך תחולת איסור הפרסום שהוטל.

במקרים בהם על ביהמ"ש לערוך איזונים בין עקרון פומביות הדיון לבין הנזק והסבל העלולים להיגרם לבני משפחה בעקבות הליכים פליליים המתנהלים נגד הנאשם, לאחר שהורשע, נוטה הכף לצד עקרון פומביות הדיון. במקרה שלפנינו מעוניינת המתלוננת בפרסום הפרשה, אין היא חשה עוד כי היא זקוקה להגנתו של ביהמ"ש וברצונה לשתף את הציבור בחוויותיה כילדה שעברה התעללות וכבוגרת המתמודדת עם השלכות ההתעללות. יש לאזן בין זכותה של המתלוננת לוותר על פרטיותה ולהיחשף בציבור לבין זכותה של אחותה לפרטיות. אין באפשרות ביהמ"ש להיעתר לבקשת האחות במלואה. המתלוננת היא שהגישה את התלונה, היא זכתה להגנה והיא הזכאית לוותר עליה עתה.

פרסום שמו של נאשם בעבירות מין ופרטיו נועד להגן על הציבור מפניו. עם זאת, אם ישנם פרטים בהכרעת הדין הקשורים לאחות יורה ביהמ"ש על חסיונם.

על הנאשם נגזרו 12 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ו-228,000 ₪ פיצויים למתלוננת. צו איסור הפרסום יוסר, למעט פרטים מסויימים הקשורים לאחותה של המתלוננת וחלקים מהערכת המסוכנות.