הדיון נסב בעיקר סביב פירוש הביטוי "מרמה לגבי מהות המעשה" שב-§345(א)(2) לחנ"ש. השופט קדמי קבע כי בעוד המערער טוען שניתנה הסכמה ליחסים אינטימיים, למעשה ניתנה הסכמה ל"משהו אחר" כלומר למעשה ארוטי שעקב המרמה נתפס כמעשה טיפולי. במסגרת טיפולית ההסכמה היא לכאורה רק לאמצעיים טיפוליים, אם טוען המטפל אחרת, עליו נטל הפרכת החזקה. על המטפל חלה החובה לשמור על הגבול התוחם בין טיפול לבין רומן ולא יישמע אם ייטען כי נסחף אחרי המטופל.

השופטת דורנר קובעת כי דרישת ההסכמה החופשית מייחסת מעמד מרכזי לאוטונומיה של האישה, למצב המנטאלי שלה ולשאלה אם הייתה מודעת למטרה שלשמה נעשה המעשה. הסכמה למעשה מיני עקב טענה כי המעשה נעשה למטרה טיפולית אינה "הסכמה חופשית". במסגרת טיפול רפואי או אחר אדם מוכן להסכים למעשים שבנסיבות המנותקות מן ההקשר הטיפול היה רואה בהם תקיפה חמורה.

בעילה עשויה להיחשב על-ידי מטופלת כאמצעי להשגת מטרה טיפולית גם כאשר המטופלת יודעת כי מבחינה פיזית יש למעשה אופי מיני; שכן ביחסי התלות הקיימים בין מטפל לבין מטופל, לדידו של המטופל מתקיימת "חזקת תקינות" לגבי כל מעשה שעושה בו המטפל. מטופל עשוי להבחין במרמה רק כאשר הוא מנתק את עצמו מן המסגרת הטיפולית.