המאמר עוסק בהשוואה בין המודל האמריקאי להטרדה מינית כפגיעה בשוויון מול התפיסה החדשה במשפט הישראלי הרואה בהטרדה כפגיעה בכבוד האדם.
קמיר טוענת כי על המשפט הישראלי לשנות מהמשפט האמריקאי בארבע נקודות מרכזיות:
(1) נכון יותר להגדיר הטרדה מינית בראש ובראשונה כפגיעה בכבוד האדם ובחירותו, ורק לאחר מכן כפגיעה בשוויון.
סיווג ההטרדה כפגיעה בשוויון בעייתית כיוון שבמסגרת תפיסת השוויון האריסטוטלי שהוכרה בבתי המשפט בארצות-הברית, הטרדה מינית יכולה להיות הפליה על בסיס מין רק אם פלוני סובל ממנה בנסיבות שאלמוני, השונה מפלוני רק במינו, לא היה סובל ממנה לו עמד במקומו. הבעייתיות מתגלה במקרים בהם לא הייתה אפשרות שיהיה אחר שיוטרד (במקרה של גבר שנתבע ואשר מעולם לא הטריד קודם לכן, מקרה שבו גבר מטריד מינית אשה שהיא אשתו, גרושתו, או אהובת חייו שנטשה אותו וכו'). הטרדה כזו לא מכילה את כל יסודות ההפליה על בסיס מין במובן האריסטוטלי של המושג, אלא התנכלות על בסיס אישי וייחודי. באם יש הפליה, היא מופנה כלפי המוטרדת הקונקרטית ביחס לכל אדם אחר בעולם, והפליה כזו - גם אם היא פסולה - קשה לסווגה כ"הפליה על בסיס מין". מקרה אחר שלא יכנס להגדרת החוק הוא במצב בו יש הטרדה כלפי נשים וגברים כאחד. גם כאן קשה לתאר את ההפליה כהפליה על-בסיס מין.
(2) אין צורך להגדיר הטרדה מינית כקשורה במקום העבודה דווקא.
הטרדה מינית יכולה להיות בכל מקום. ההתמקדות בהטרדה המינית כקשורה במקום העבדה פוגעת באפשרות לטפל כראוי בהטרדה המינית בשלל הקשרי החיים האחרים.
(3) אין צורך לדבוק בהבחנה בין הטרדה מסוג 'זה-תמורת-זה' והטרדה מסוג "סביבה עוינת".
קמיר טוענת כי יש להגדיר quo pro quid ('זה-תמורת-זה) כמקרה פרטי של הטרדה מסוג סביבה עוינת. כיוון שכך, כל הטרדה מינית היא הטרדה מסוג "סביבה עוינת", והתנהגות מסוג quo pro quid היא אחד מגילוייה הרבים. הטרדה מסוג quo pro quid שמשמעה דרישה מינית שמתלווה בהכרח יוצרת עבור העובדת סביבת עבודה עוינת, ועלולה לפגוע בתפקודה. במקביל, ככלל, ההטרדות מסוג סביבה עוינת כוללות למעשה איום מפורש או סמוי, לפיו חוסר שיתוף פעולה עם ההטרדה יולידו תוצאות שליליות עבור המוטרדת.
(4) אין צורך במבחן "האדם הסביר" לשם קביעת "סביבה עוינת".
בנוסף היא קובעת כי הטיפול במניעת הטרדה מינית צריך להעשות במסגרת של חקיקה ראשית, כפי שהתקבל בחוק, ולא בדרך של חקיקה שיפוטית.