ביהמ"ש פירש את החוק (הגנה על הציבור מפני עברייני מין) וקבע כי לחוק מספר מטרות:

1.       שמירה על הציבור מפני עברייני מין שהורשעו בעבירות מין שמקימים חשש סביר, על בסיס הערכות מקצועיות, לחזרה על מעשיהם.

2.       מתן מסגרת לעבריין המין שמסיים את ריצוי עונשו וחוזר לסביבתו הטבעית, תוך קביעת דרכי פיקוח ומעקב הולמים על פי חוק. זאת כדי להקל קליטתו והשתלבותו בחברה הנורמטיבית בבטחה.

ביהמ"ש מדגיש כי החוק שם את הדגש על ההגנה על הציבור מפני העבריינים, ואינו מחייב את הרשויות בנקיטת הליכי שיקום.  

החוק נועד לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות חוזרות על ידי עברייני מין, לבין זכויותיהם של עבריינים שהורשעו וריצו את עונשם. הצעת החוק עמדה על שלושה אדנים: הערכת מסוכנות, פיקוח ושיקום. פרק השיקום הוצא מהצעת החוק מטעמים תקציבים ונותרו רק שני מרכיבים בחוק. קביעת אמצעי הפיקוח שיוטלו על כל עבריין מין מחייבת עריכת איזון בין האינטרסים המנוגדים והעדרו של מרכיב השיקום מהחוק עשוי להשפיע על נקודת האיזון הראויה בכל מקרה.