בישראל פועלים ארגונים וולנטריים שהקימו מקלטים לנשים שנפגעו מאלימות במשפחה ומרכזי סיוע לנפגעות אלימות מינית אולם אין שום גורם מקומי או ממלכתי שעליו מוטלת האחריות המקיפה למתן טיפול וסיוע לנפגעי עבירה אלימה, אין די בחוקים ובהוראות החוק.

ברוב מדינות המערב המתועשות קיימים שירותים שנועדו לסייע לנפגעי עבירה. הם מעניקי מספר מרכיבי סיוע ביניהם מתן טיפול לצמצום הטראומה ובסבל הנובע ממנה, מתן סיוע כספי ישיר במטרה לכסות את ההוצאות הישירות מהפגיעה והפסדי השתכרות הנובעים ממנה, ומתן פיצוי כספי שנועד בין היתר לעודד את הנפגעים לפנות לרשויות ולהביא את הנאשמים לדין. בכך מבטאה המדינה גם שותפות, רגישות ולכידות חברתית במתן סיוע לנפגע העבירה. בישראל אין תכניות כאלה המכוונות לנפגעי עבירה אלימה, אלא רק לנפגעי פעולות איבה.

ספק אם ממלאים אחר הוראות ס' 11 לחוק זכויות נפגעי עבירה ואם הנפגע אכן מקבל מידע בדבר שירותי הסיוע הניתנים ע"י המדינה. במדינת ישראל קיימים שירותים מוגדרים למי שנפגעו בתאונות דרכים, בפעולות איבה או בעבודה אך אין מקבילים לנפגעי העבירה. כשנפגע העבירה מגיש תלונה ושואל אל מי עליו לפנות, מפנים אותו בד"כ אל משפחתו ואם זו אינה ערוכה לטפל בו אז אל שירותי הרווחה העירוניים.

המחקר שסקר פניית נפגעים לשירותי הרווחה מצא כי הנזק העיקרי שנגרם להם הוא נזק נפשי, לחלקם נגרם נזק נפשי וגופני גם יחד, מעטים פנו בשל נזק גופני בלבד. חלק מהנפגעים שפנו לשירותי הרווחה קיבלו טיפול ומעקב ממושכים יחסית שהתבטאו בייעוץ, בליווי ובתיווך למיניהם, בעיקר בכל הקשור להליך החקירה, התביעה והמשפט עצמו. 

בכל הקשור לטיפול בעבירות בתוך המשפחה קיימות הנחיות ברורות ולמשרד הרווחה יש מענה לכך. אבל אם הפגיעה היא בין זרים, אין כללים ברורים האם על שירותי הרווחה להתפנות לכך ומהו סוג הסיוע שעליהם להעניק. גם אם קיימת נכונות מצד אגף הרווחה לסייע לא תמיד עומדים הכלים לרשותו, בעיקר כשהקריאה דחופה.