המפגש בין העולם המשפטי והעולם הטיפולי הוא מפגש בין שדות שיח שונים, ומועד לקונפליקט ולשיבושים בהעברת מידע. העולם המשפטי בנוי על כללים האמורים להיות מוחלים ומותאמים כמעט לכל אדם, מנסה למצוא קשר ישיר וחד משמעי בין דברים ושואף להשיג (או לייצר) מידע "אובייקטיבי". מולו עומד העולם הטיפולי אשר בבסיסו עומדת אישיותו המגוונת והמורכבת של האדם ועניינו החוויה הסוביקטיבית.

נפגעי עבירות מין, ובייחוד גילוי עריות, הפונים למערכת המשפטית פוגשים מערכת אשר איננה מותאמת להתמודדות עם החוויה הייחודית של הנפגע וצרכיו.

הנפגעת - מהות האתגר המוצב למערכת המשפטית

ניתן לאפיין מספר תופעות ובעיות הקשורות לאופי החוויה הטראומטית המקשות על נפגעי גילוי עריות לתקשר עם המערכת המשפטית ולהעיד בצורה המצופה מהם.

בין מאפייני הטראומה המשפיעים על עדותה של הנפגעת ניתן למצוא את הזיכרון הטראומטי הנוגע לקושי לזכור את האירוע הטראומטי הן לאור הניסיון להשכיח את האירוע והן לאור הקושי של ילדים להמשיג את מה שאירע להם ולהטמיע אצלם את החוויה הטראומטית. מאפיין  נוסף המקשה על עדות הנפגעת הוא הניתוק ("דיסוציאציה") האופייני לניצולי טראומה. הניתוק נובע מהקושי של הנפגעות להתמודד עם החוויות הטראומטיות מה שמוביל אותן לפתח דרכי הינתקות כך שהן יראו את עצמן מחוץ לחוויה.

קושי נוסף המתבטא בעדות הנפגעות נוגע לתופעה הייחודית לפיה קיים פער בולט בין התנהגותן של הנפגעות ביומיום לבין מה שנחשף במהלך העדות. במהלך העדות נחשף הפיצול בין ה"ילדה" הנפגעת לבין ה"בוגרת" שבה. שמירת הסוד או "כבישת התלונה"  כפי שהיא נקראת בלשון המשפטית מאפיינת  נפגעי טראומת ילדות אמנם אינה מעוררת כיום חוסר אמון כבעבר, אך עדיין על הנפגעות להסביר את הסיבה לעיכוב התלונה ולסיבת הגשת התלונה דווקא במועד מסוים זה.

 

מאפיין נוסף נוגע למיתוסים ביחס ליכולת של הקורבן להגן על עצמו. ההנחה הבסיסית היא שאדם מסוגל לפעול ואכן פועל בדרך המתאימה למטרותיו ותוך ניצול מושכל של משאביו. הנחה זו גורמת לאנשים מחוץ לתחום הטיפולי לשאול שאלות המנסות למצוא הסבר איך הקורבן נתן לעצמו להגיע למצב מסוכן ולמה לא התנגד מספיק. שאלות אלו מתעוררות גם אצל הנפגע עצמו. השופטים נדרשים למעשה להתנתק מאופני מחשבה בסיסים ביותר אלו ולקבל את החוקים השונים של הסתגלות לטראומה ושל התנהגות פוסט-טראומטית כדי להבין את עולמה של הנפגעת.

 

פערים נוספים בין צרכי המערכת המשפטית לצרכיה של הנפגעת

קיים שוני מהותי בין המטרות והצרכים של המערכת המשפטית ושל הנפגעת. המערכת המשפטית מבקשת לחשוף את האמת ועניינה מרוכז בנאשם בעוד שהנפגעת מבקשת באמצעות ההליך בין היתר להשיג אישור חברתי לאירועים שקרו לה, כפי שהיא חוותה אותם, והכרה חברתית בעוול שנגרם לה. 

פער נוסף נוגע לשאלת תום הלב של הקורבן. שאלת תום הלב של הקורבן, או לחלופין, רצונו בנקמה כמניע מרכזי בהגשת התלונה, הינה ערוץ נוסף שגם אם אינו מופיע בצורה גלויה בדיון המשפטי נוכחותו מורגשת בבית המשפט. לא פעם ובאופן טבעי ביותר מבקשים הקורבנות נקמה, כחלק מדרישתם הבלתי מובעת להכרה חברתית בקיום ובעוצמת העוול שנגרם להם ובדרישתם המוסווית מהחברה לקחת אחריות על מה שארע להם. אותה תביעה לנקמה, המתבטאת במה שנראה כ"להיטות" של הנפגע להתלונן ולדרוש עונש מכביד, עלולה להיתפס כמניע זר המעמיד בספק את תום ליבו של הנפגע. בשנים האחרונות, אף ששאלת המניע של הנפגעת להתלונן עדיין מרכזית בדיון המשפטי, ניתן להצביע על מגמה ברורה שאינה רואה ברצון לנקמה מניע "שלילי" המערער את אמינות התלונה, אלא רצון טבעי וברור.

קושי נוסף עימו נתקלת הנפגעת בבית המשפט נוגע לחקירה הנגדית המאפיינת את השיטה האדוורסרית. למרות שנחקקו חוקי מגן, שנועדו למנוע אזכור עברה המיני של הקורבן, בפועל עדיין יש מקום להתרסות לגבי ההתנהגות המינית של הקורבן. לעיתים קרובות הסניגורים שותלים התרסות אלו בפרצות או במגבלות בחוקי המגן האלה, המאפשרות לשופטים לשקול את הנזק העלול להיגרם לנאנסת מחקירתה בקשר לעברה המיני מול אי הצדק העלול להיגרם לנאשם אם הקורבן לא תתוחקר על עברה המיני. דבר זה הופך את המפגש של הנאנסת עם הרשויות לרצוף סתירות ואכזבות. הגופים שהיא מאמינה שיפעלו לטובתה, יגנו עליה ויאמצו את גרסתה, מתגלים בחוויה שלה כמפקפקים, כאטומים, וכאלה שמציבים אותה שוב בעמדה של נחיתות, השפלה ומושא לחשד ולחקירה.

קושי נוסף נוגע לשאיפה (או שמא ליומרה) לאובייקטיביות ולחקר האמת הגלום במשפט הפלילי.

המשפט הפלילי נוגע, כביכול, ליריבות בין המדינה והנאשם שעושים כמיטב יכולתם להפגין את חוזק הראיות שלהם ולפגוע במהימנות הראיות של הצד השני. ההליך הפלילי נתפס ונבדק דרך נקודת ראותם של שני צדדים אלו. אך יש צד נוסף להליך שכולם אמורים להיות מודעים לו, אלא שקולו לא נשמע והדיון בעניינו לוקה בחסר, והוא קורבן האלימות. יש להבין כי האיזון אינו, למעשה בין ציבור אנונימי ורב כוח לבין החשוד או הנאשם, אלא בין מי שמואשם בעבירה וממשיך להיות מסוכן לחברה ולפרטים שבה לבין קורבן העבירה.

נסיונות מענה של המערכת המשפטית לצרכי הנפגעת ולאתגרים שהיא מציבה

 

בשנים האחרונות הולכת וגוברת במערכת המשפטית הכרה בצרכים המיוחדים של קורבנות עבירה במסגרת ההליך הפלילי. תהליך זה עדיין בעיצומו אך בין התיקונים המשמעותיים ניתן להצביע על חקיקת החוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. זהו חוק ראשון שמתייחס בצורה מקיפה ושלמה לזכויות נפגעי עבירה מעצם היותם נפגעי עבירה.

ניתן להצביע על חמישה מישורים מרכזיים בהם פועל החוק הפלילי לשמירת ענייננו של הנפגע: מישור דיוני-פרוצדורלי הנוגע בעיקר לזכויות לגבי מתן העדות והדיון בדלתיים סוגרות, מישור מהותי- תוכני הנוגע בעיקר לחוקי המגן המגבילים את החקירה כך שאין אפשרות לחקור בדבר עברו המיני של הנפגע אלא אם הגבלת החקירה עלולה לגרום לעיוות דין, מקסום האינפורמציה לנפגע, מתן קול לנפגע בעיקר במסגרת תצהיר הנפגע והגנה מפני הפוגע או שלוחיו.

כלי נוסף שהוקם לסיוע לנפגעי התקיפה המינית בהליך הפלילי הוא איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית והמרכזים השונים שעניינם גישור בין הנפגעת למערכת המשפטית.

 

סיכום

במטרה לגשר בין העולמות יש לעודד הטמעה של השיח המשפטי בקרב אנשי טיפול והטמעת השיח הטיפולי בקרב אנשי משפט. 

כיוון שההליך המשפטי הוא מרכזי בחוויתן של רבות מהנפגעות, שילוב הידע הטיפולי והגברת הרגישות עשויה להפוך רבים ממאפייניו של ההליך המשפטי למאפיינים מעצימים עבור הנפגעות. כשיחס הרשויות יהפוך לענייני, מקצועי ורגיש, כשהנפגעת תזכה ליחס של כבוד, כשלדבריה ינתן מקום ויחס ראוי ,כשהשופט המגלם את החברה והמדינה יטה אוזנו אליה ויתן בדבריה אמון עשוי להיות הכלי המשפטי מנוף רב עוצמה להשבת תחושת הביטחון, השליטה והערך העצמי של הנפגעת כמו גם לקדם "התפייסות" בינה לבין החברה אותה חוותה כמפקירה או אף עוינת.