פרטי המקרה: ערעור על הרשעה בעבירה של מעשה מגונה וזיכוי מעבירת האונס. הנאשם והמתלוננת החלו לקיים יחסי מין ובאמצע (לטענת הנאשם לאחר החדירה ולטענת המתלוננת לפניה) המתלוננת התחרטה. הנאשם המשיך במעשיו עד שבא על סיפוקו, תוך שימוש בכוח ולמרות התנגדות המתלוננת.

בית המשפט העליון קבע כי לנאשם הייתה מודעות מלאה לאי הסכמתה של המתלוננת בעת המשגל ולכן ההרשעה בעבירת המעשה המגונה הינה שגויה. אם אין להתחשב במעשה החדירה כאינוס שכן אז גם אין עילה להרשעה במעשה מגונה, משום שאין מעשה אקטיבי אחר שבגינו ניתן להרשיע בעבירה זו. אם מתחשבים בבעילה כמעשה האקטיבי יש להרשיע בעבירת האונס, משום שהנאשם היה מודע לחוסר הסכמתה של המתלוננת. עבירת האינוס מתגבשת ברגע בו נוצרה החדירה, אולם אין לומר כי ברגע שהחדירה הראשונית הושלמה מתוך הסכמה לא ניתן לבטל הסכמה זו ולא ניתן להרשיע באונס. כל מעשה חדירה במהלך יחסי המין יכול לגבש עבירת אונס, שכן היא "עבירה רבת פריטים", שמתגבשים בסופו של דבר לעבירה אחת (לא ניתן להרשיע על כל חדירה במהלך האונס כעבירה נפרדת) ופרשנות המצמצמת את יסוד החדירה למעשה החדירה הראשון בלבד מנוגדת למגמת הפסיקה.

לגבי יסוד אי ההסכמה קבע ביהמ"ש כי גם הוא הורחב והותאם לנסיבות החיים המורכבות וכיום נמתח גבול ברור לפיו קיום יחסי מין מותנה בהסכמתה החופשית של האישה. כל כפיית יחסי מין לאחר שהאישה הביעה באופן ברור את אי הסכמתה (הבעה זו יכולה להתבצע בכל אופן שהוא) הינה עבירה פלילית חמורה. חזרתה של האישה מהסכמתה המוקדמת (נושא המכונה בפסיקה שינוי לבבות) יכולה להתבצע בכל שלב, ללא קשר להתנהגותה המוקדמת של האישה ואף אם הייתה היא יוזמת המגע המיני. ככל ששינוי הלבבות מתרחש בשלב מתקדם יותר של המגע המיני על האישה להביע את אי הסכמתה באופן ברור יותר כדי להבטיח את מודעותו של הגבר לשינוי הלבבות.

בעבר נאמר בפסיקה בארה"ב כי כאשר מדובר באונס שתחילתו ברצון הפגיעה הנפשית הינה מועטה יותר ולכן אין מקום להרשיע באונס במקרים שכאלה. דעה זו שונתה, בנימוק שאין לדעת האם הפגיעה הנפשית במקרה זה פחות חמורה וכן יכולים להיות מצבים בהם לקרבן לא הייתה הזדמנות להביע את אי הסכמתה לפני החדירה. באשר לטענה כי לא נקבע זמן סביר שבו על הגבר לחדול ממעשיו נקבע כי הזמן הסביר הוא מיד, וכל טענה בגין "דחף ראשוני " דינה להידחות שכן בכך מותר האדם מן הבהמה. בנוסף, כמו בכל מקרה של עבירת האונס, אין מקום לדרוש הוכחה להפעלת כוח, ומוטל על התביעה נטל ההוכחה כי הנאשם היה מודע לאי ההסכמה מעבר לכל ספק סביר. במקרה הנדון, לאור קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי ולאור הקביעה כי הנאשם היה מודע לאי ההסכמה לאחר החדירה הראשונית ולמרות זאת המשיך במעשיו הוחלט להרשיעו באונס.

למרות השינוי בעבירה בה הורשע מצא ביהמ"ש העליון כי אין מקום להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי (שישה חודשי עבודות שירות) והשאיר אותו על כנו.