הפמיניזם הליברלי: מדגיש את עיקרון השוויון ומנסה להביא לשוויון זכויות לנשים. הפמיניזם הליברלי אינו שואף לשנות את המבנה החברתי-הפוליטי הקיים אלא לממש את העקרונות שבבסיס המבנה הקיים באופן מלא ושוויוני גם כלפי נשים. למשפט יש תפקיד חשוב בהשגת מטרה זו, שכן בכוחו יכולת ואמצעים לאכוף מתן יחס שוויוני לנשים וניתן להביא בעזרתו לשינוי ממשי ביחס לנשים.
שוויון הוא ערך יסוד בדמוקרטיה, וזיהוי מצב מפלה נובע מהגדרת השוויון. ההבחנה המקובלת הוא בין שוויון פורמלי (יחס שווה לשווים - גישה בעייתית כאשר מדובר במצב בו נשים אינן שוות לגברים) למהותי (יצירת השוויון במקום בו הוא אינו קיים). למרות שוויון ברמה ההצהרתית, למעשה אין עדיין שוויון בין נשים לגברים. מתוך מצב זה צמחה הביקורת הפמיניסטית הרדיקלית, המתמקדת במצבים בהם נשים נפגעות, אך מכיוון שאין גברים במצב דומה הן מסווגות כ"שונות". לכאורה עקרון השוויון הוא ניטרלי ואובייקטיבי, אולם למעשה הוא מוטה בהשוואה חד כיוונית: כדי לקבל יחס שוויוני על האישה להיות דומה לגבר, לעולם לא להיפך. ברוב המקרים השונות אינה ביולוגית (כמו בהיריון) אלא נובעת מהסדרים חברתיים והבניות תרבותיות והיא מסווה מציאות חברתית של פגיעות ונחיתות נשית. השליטה הגברית בהגדרות משמרת את יחסי אי השוויון.
הגישה הליברלית שמה את הדגש על הפרט, לכן צריכה מערכת המשפט להתמקד בפרט ובנתונים העובדתיים והמשפטיים ולהתעלם משיוכו הקבוצתי (מין, דת, גזע וכו'). יש חשש שבמקרים המוגדרים כ"שונות" נשית היעדר ההתייחסות לקבוצתיות יוביל לפגיעה באישה. הבעיה חמורה במיוחד בעבירות מין, שם ההתמקדות באירוע הפרטי של הפגיעה מנתקת אותה מההקשר החברתי שלה. הניתוק הינו מלאכותי, משום שעצם החשיפה לפגיעה המינית נובע מהיותה אישה. במשפטי אונס ההתייחסות של ביהמ"ש היא ששני הפרטים (האנס והנאנסת) שווים ביניהם לכאורה. נטען כי עימום המציאות הכוחנית ואי השוויון בין גברים לנשים בשיח המשפטי מקשה על המתלוננת ועשוי לגרום להקטנת סיכויה של האישה לשכנע את ביהמ"ש באמינות גרסתה. הבעיה מחריפה אם במקביל להתעלמות מהשיוך הקבוצתי מושפעים מסטריאוטיפים חברתיים לגבי המיניות הנשית.
הדעות חלוקות באשר לדרך לפתרון הבעיה: העדפה מתקנת והגנות מיוחדות לנשים או דבקות בעקרון השוויון הפורמלי מחשש שהעדפה מתקנת תנציח את המצב הקיים. כיוון נוסף מדגיש את היסוד הקבוצתי-סטריאוטיפי שקיים בחלוקה לקבוצות. המטרה המרכזית של הפתרונות הליברליים היא לצקת תוכן רחב יותר לעקרון השוויון. הקושי, כאמור, הוא הניסיון להכליל את הפגיעות הייחודיות לנשים בתוך עקרון השוויון. מתוך ביקורת זו צמחה הגישה הפמיניסטית הרדיקלית.
הפמיניזם הרדיקלי טוען כי המשמעויות החברתיות הנלוות לזיהוי כ"אישה" אינן עובדה ביולוגית אלא תוצר חברתי-תרבותי. יתרה מכך, היחס החברתי והמשפטי למיניות האישה הוא תוצר של אינטרס כוחני גברי המיועד לשמר את אי השוויון בין המינים. עצם ההבחנה המינית אינה מחייבת יצירת עליונות גברית, משום שגבר שונה מאישה כמו שאישה שונה מגבר. בפועל השיוך למגדר הופך את האישה לחלק מקבוצה בעלת תפקידים מוגדרים. תהליך ההבניה של תפיסת המיניות טבוע בתרבות ובמוסכמות החשיבה המועברות לכולנו בתהליך החינוך והחברות. כוחו של מנגנון המיניות הוא בתפיסתו כטבעי ובלתי ניתן לשינוי.
כדי לעקור את שורשי הפגיעות הנשית יש לחשוף ולערער את ההגדרות והמנגנונים הנתפסים כניטרליים אך בפועל משמרים את היחס המיני לג'נדר הנשי. הגישה הרדיקלית מעוניינת לשנות את מצב העניינים באמצעות הגברת מודעות הנשים להיותן שרויות במערכת חברתית המנציחה את היחס הדו משמעי אליהן: מחד הן שותפות שוות ומאידך ממשיכים להתייחס אליהן כאל אובייקטים מיניים. ביצירת המודעות ובחשיפת הפער בין המימד ההצהרתי לבין שימור היחס המיני כלפי נשים טמון הפוטנציאל לשינוי חלוקת הכוח בין המינים. משמעות השינוי בשיח המשפטי היא שהוא יאפשר נקודת מבט חלופית לגישה המקובלת המפנימה את תפיסת המיניות הגברית בשיח המשפטי בנושא האונס. ישנה חשיבות מרכזית לזיהוי התכנים המאפיינים את השיח המשפטי. העיגון בחוק יכול להבטיח את המשך הדומיננטיות הגברית ויהפוך אותה למצב ממוסד ובלתי-כוחני לכאורה.
הביקורת על הפמיניזם הרדיקלי גורסת כי ההבניה החברתית אינה חולשת על כל מערכות היחסים שבין גברים לנשים אלא רק על אלה המתבססות על שליטה וניצול. בנוסף, ניתן להסביר את ההבדלים בין גברים לנשים כתוצאה מהבחנה פיסיולוגית-ביולוגית הגורמת לנשים להיות חלשות יותר מבחינה פיזית. ביקורת נוספת גורסת כי הדוגמטיות של הגישה הפנימה בעצמה את צורת החשיבה הגברית לפיה כל אירוע בחייה של האישה קשור למיניותה ולמעשה זהו תשליל של החשיבה הגברית. עם זאת, בדיון בעבירות מין ישנו יתרון לפמיניזם הרדיקלי המנסה לחשוף רובד נוסף של אפליה מעבר לרובד הגלוי.
המאמר מנתח את עבירת האונס (יש לציין שהמאמר נכתב ב-1992 ומאז הושמטה מעבירת האונס הדרישה לאיומים או כפיה וכיום ניסוח העבירה דורש חוסר הסכמת האישה ותו לא). בלב ליבה של הגדרת עבירת האונס עומדת התפיסה הגברית של מין כמעשה חדירה. הגדרת הבעילה מייצגת מתח בין הרצון להגן על האישה לבין הצורך הגברי לשלוט בקריטריונים הפיזיים והמנטליים שדרכם תנוסח העבירה. הגדרה זו אינה משקפת בהכרח את תחושת האישה, שעבורה הטראומה שבאירוע האונס אינה מתבטאת בהכרח בעצם החדירה הפיזית אלא מרמיסת זכויותיה וההתייחסות אליה כאל כלי לסיפוק תשוקותיו של הגבר.
מצב זה של הפנמת החשיבה הגברית מעורר תמיהה: האם הניסוח נועד להגן על כבודה ותומתה של האישה או על האישה כאדם שרצונה החופשי והאוטונומיה שלה נפגעו. לשם בחינת השאלה יש לחזור אל מקורות העבירה, אשר במקורה היא עבירה נגד המוסר, שהובאה לדין הישראלי מאנגליה. באנגליה נחשבה בעבר עבירת האונס כעבירת רכוש והתובע היה בעליה של האישה, הרכוש שנפגע. הענישה נועדה להשיב את כבודו של הגבר שמעמדו נפגע בשל הפגיעה ברכושו ולא להעניק סעד לאישה שנפגעה.
הסבר נוסף להדגשת יסוד החדירה: הוא יוצר תוצאה גשמית קלה לזיהוי, בניגוד לסוגי פגיעה אחרים. כיום כבר לא ניתן להסביר את יסוד החדירה רק בתפישה הפטריארכלית וישנו דיון בפגיעה בכבודה ובאוטונומיה של האישה. אולם הדרישה עדיין גורמת לדחיקת נקודת המבט הנשית, מה שגורם לחסימת היווצרות דיון בנושא הפער בין הצהרות על שוויון בין המינים לבין חשיפת נשים לפגיעות מיניות בעלות השלכות חברתיות ואישיות חריפות.
יסוד אי ההסכמה גם הוא יסוד חשוב בעבירת האונס, המפריד בין יחסי מין בהסכמה לעבירה פלילית. חשיבות נקודת המבט שדרכה תפורש אי ההסכמה נידונה בשורה של פסקי דין. מבחינת המתלוננת מתעוררת בעיה כאשר ישנו פער בין ציפיות ביהמ"ש באשר להתנהגות "סבירה" מצד האישה בשעת אונס לבין התנהגותה בפועל. הפער נוצר כאשר השופטים מסתכלים על שני הצדדים כשווים בכוח שליטתם או התנגדותם בעת אירוע המין. במקרים אלה, בהם אין התייחסות לזהותם המינית של הצדדים, יקשה על המתלוננת לשכנע את ביהמ"ש בצדקתה מאחר שיקשה על ביהמ"ש למצוא הסבר להתנהגותה.
פרשת פרג'ון: נערה שנסעה במכונית עם הנאשמים, הובאה לדירת אחד מהם ושם לטענתה נאנסה על ידי חמישה גברים. בביהמ"ש המחוזי הוחלט להרשיע את הנאשמים בביצוע מעשה מגונה בכוח. בערעור הפך ביהמ"ש העליון את ההכרעה מאחר שגרסת המתלוננת לא נמצאה אמינה בעיניו. לטענת הכותבים יצאה ערכאת הערעור מתוך נקודת מבט של שוויון בין הצדדים ולכן ראתה את המתלוננת כפועלת מתוך רצונה החופשי. ביהמ"ש אומר כי המתלוננת "ידעה לשם מה לקחו אותה הנאשמים עימם" ולכן, מכיוון ש(לכאורה) יכלה לברוח הרי שפעלה מתוך רצונה החופשי. אם ננתח את המצב מנקודת המבט המכירה בחוסר השוויון שבין הצדדים, הרי שמדובר בנערה אחת מול ארבעה גברים בלילה, במקום בלתי מוכר, והעובדה שלא ברחה נובעת מאי השוויון ביניהם ופחדה מהם.
פרשת גרינוולד: בפרשת פרג'ון אומר עוד ביהמ"ש כי מהסכמת הנערה להצטרף לנאשמים עולה הסכמתה לקיום יחסי מין עימם. בפרשת גרינוולד מבהיר השופט שמגר כי עמדה כזו אינה מקובלת בפסיקת ביהמ"ש העליון. ההכרעה בשאלה האם בוצע אונס נפרדת מעצם הסכמת האישה להגיע למצב בו היא ניצבת לבדה מול הגבר. בפרשת גרינוולד הכיר ביהמ"ש באפשרות שיחסי המין היו בכפיה בשל אי השוויון בין הצדדים.
פרשת שמרת: בערכאה הראשונה בולטת תפיסת ה"מיניות": האישה היא הסבילה, שמה הטוב חולל. האישה נתפסת כחשופה לפגיעות מינית וראויה לבושה בשל פגיעות זו. עם זאת, מכיוון שנעשה קישור בין סחיטה באיומים לבין יסוד אי ההסכמה ניתן לטעון כי לכאורה ישנה קבלת האפשרות שחוסר השוויון בין המינים השפיע על התנהגותם. אולם אפשרות זו יורדת מן הפרק בעקבות התמקדות ביהמ"ש במובנו הפורמלי של יסוד ההסכמה: רק אמירת "לא" מפורשת תיתפס כהתנגדות. דרישה זו מתבססת על התפיסה כי מדובר בשני פרטים אוטונומיים ושווים. לאור נקודת המבט המניחה שוויון בין הצדדים לא ניתן למצוא הסבר "הגיוני" להתנהגותה של הנערה. ניתן לתת להתנהגותה של הנערה פרשנות אחרת: חוסר יכולתה להגיד "לא" מוחלט מעיד על חולשתה והפחד שלה. בנסיבות העניין (ילדת חוץ בקיבוץ, פער גילאים וכו') דרישה לאמירת "לא" מוחלט הנה לעג לרש. גם ללא קבלת התיאוריות לגבי פער בשוויון בין המינים היה יכול ביהמ"ש להקל בדרישת הוכחת אי ההסכמה, כפי שעשה בעבר.
בנסיבות מסויימות מכיר ביהמ"ש בחוסר השוויון בין הצדדים וידון במהות אי ההסכמה (הבעתה בדרך אחרת ולא רק במילים ובמאבק) ולא במובנה הפורמלי. ביהמ"ש מציג את המתלוננת כדמות חזקה ודמונית המסוגלת בעדותה היחידה לחרוץ את גורלם של הנאשמים ודי בספק קל שבקלים על מנת לזכותם. רק בעמוד האחרון לפסק הדין מציין השופט כי אין בזיכוי מחמת הספק כדי לתת גושפנקה למעשים שנעשו, אולם הטון שעולה מפסק הדין כולו הוא שגופה של אישה הינו הפקר. *יש לציין כי בערעור, אשר בו נפסק לאחר כתיבת המאמר נהפכה ההכרעה וארבעה מתוך שבעת הנאשמים הורשעו באונס.
"אונס חוזר": הביקורת הפמיניסטית הקלאסית על ההליך המשפטי של הוכחת אונס עוסקת בחשש שהנאנסת תעבור במהלך חקירתה במשטרה ועדותה בביהמ"ש "אונס חוזר" ותחווה שנית את הטראומה אותה עברה. בשנים האחרונות נעשו צעדים כדי להקל על החוויה (ויתור על דרישת הסיוע לעדות המתלוננת, הגבלת היקף החקירה לגבי עברה המיני). אולם עדיין יש מקום לבחון את חדירת תפיסת ה"מיניות" והשפעתה על טיפול מערכת אכיפת החוק בתלונות.
עיכוב ורתיעה מהגשת תלונה: בתיהמ"ש לא תמיד מבינים מה מונע מאישה להגיש תלונה באופן מיידי. בעניין בוגנים אמר ביהמ"ש העליון כי נראה שהנערה היא זו שחשה בושה לאחר קיום יחסי המין ומכאן נובע חששה להגיש תלונה. ישנו מעגל קסמים: האישה חוששת להתלונן שמא לא יאמינו לדבריה, ומשאזרה אומץ והתלוננה רואה ביהמ"ש את העיכוב בהגשת התלונה כהוכחה לכך שלא היה על מה להתלונן.
שיפוט מוסרני של התנהגות האישה: ביהמ"ש דן לעתים בהתנהגותה המתירנית של האישה המביאה לדחיית עדותה כי נאנסה. כאשר הגבר הוא ה"מתירני" אין הדבר משפיע על הדרך בה תופס אותו ביהמ"ש.