ביה"ד סוקר את גילגוליה של עבירת האינוס ומראה כי תיקונים שונים בחוק משקפים הבנה טובה יותר של ייחודיות העבירה ושל נפש המתלוננת.
בנוסף קובע ביה"ד כי על ההסכמה להיות ברורה, לא מותנית, חופשית ושאינה משתמעת לשתי פנים וכי יסוד ההסכמה החופשית הוא לב ליבה של העבירה. אין משמעות לשאלה האם המעשה לווה בכוח או באלימות, כל עוד הפלישה לגופו של האדם הייתה כנגד רצונו. שאלת ההסכמה נגזרת במידה רבה ממידת המהימנות שמייחס ביה"ד לנפגעת ואין בכוחן של תמיהות העולות מהתנהגותה של מתלוננת כדי ליצור הנחה משתמעת של הסכמה, או ספק בדבר קיומה.
התנהגותה של המתלוננת (כגון: הישארותה עם הנאשם מעבר לשעות העבודה, העובדה שהמשיכה לענות לשיחותיו גם לאחר שחרורה, נסעה איתו באוטו ונכנסה איתו לחדר מלון לבדה, הכניסה אותו לביתה ועוד)אופיינית לנפגעות עבירות מין ומתיישבת עם אופייה המופנם. יש לבחון את התנהגות המתלוננת מנקודת מבטה ובהתאם לאישיותה. אין לחפש מידת התנגדות אלא אי הסכמה. גם קיפאון וחוסר תגובה יכול להראות על חוסר הסכמה וביה"ד חוזר ואומר כי אין אנס סביר. יש לבחון את מודעות הנאשם לאי ההסכמה מנקודת מבטו שלו.
|